<h1>בעלי הנפש להראב"ד — שער הפרישה</h1>
<h2>דף יח:</h2>
שער הפרישה, ראיתי לפרש בו זמני הפרישה אשר האדם חייב לפרוש מאשתו בעודה תחתיו. ולא אזכור בהן אותן האסורות עליו שהוא חייב לגרש אותן, כי אם אותן שהוא מותר לקיימן אבל הוא צריך לפרוש מהן מפני הטומאה ותולדותיהם, או מפני מקרה העתים. וכן אפרש ענייני הפרישה כמה הם, וכי הם זה למעלה מזה, כאשר אנו עתידים לפרש. ואפרש תחלה פרישות הנדה והיולדת, כי הנה מפורשות בתורה, ומהנה נלקחו הפרישות הקלות והחמורות. אומר תחלה כי האדם צריך לפרוש מאשתו בעת נדתה, ולהתרחק ממנה, כאשר כתוב [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואמר החכם בחכמתו [קהלת ג'] עת לחבק ועת לרחוק מחבק. ותניא באבות דרבי נתן ז"ל [פ"ב ה"א] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, פירוש דברים של הרגל, תלמוד לומר לא תקרב. יכול תישן עמו בבגדיה על המטה, תלמוד לומר לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות, נזדמן לה אליהו ז"ל, אמר לה בתי אותן שבעת [נ"א. שלשת] ימים הראשונים, פירוש ימי הזיבה, מהו אצליך, אמרה לו לא נגע בי אפילו באצבע קטנה, כל אותן ימים האחרונים, פירוש ימי הספירה, מהו אצליך, אמרה לו אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי, אמר לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שום קריבה בעלמא. ואמרי רבוותא נדה כל ימי טומאתה אסורה למיכל על פתורא דגברא, דתנן [שבת י"א ע"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ואעפ"י שאין הטעם מפורש מכאן לאסור אותה על השולחן, כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת קאמר, אבל על שלחן אחד מותרת. ואם תאמר מפני שהשוו בגמרא [שם י"ג ע"א] ענין עלית העוף והגבינה על שלחן אחד לענין הנדה, ומה התם לכל השלחן נאסר, אף כאן כל השלחן נאסר עליה. אין זה דומה לזה, שלא השוו ענין העוף והגבינה לנדה אלא לענין שלא תישן עמו במטה בבגדיה, כי כשם שהשלחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש, וכמו שגזרו בבשר וגבינה עלייה אטו אכילה כך ראוי לגזור עלייה אטו תשמיש, אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן אחד מותר, שאפילו בקערה אחת אינה אלא משום הרגל מאין לנו לאסור. אלא שיש לסמוך את דבריהם ממה שאמרו בחיצונה [שם] כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים, [ואמרינן דברים טמאים ס"ד, אלא אימא דברים שאינם מתוקנים]. והתם ודאי על שלחן אחד נמי אסור, דומיא דעוף וגבינה דאיכא למגזר ביה עלייה אטו אכילה, וקאמר כיוצא בו, אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שלחן אחד כי האיך. מיהו אתחזי לן שאם הפרישה מפה אחרת לעצמה אעפ"י שהיתה אוכלת על השלחן מותר, דהא איכא הכירא להרחקה. והכי נהוג עלמא נמי לבשר וגבינה. אמר רבי יצחק ברבי חנינא אמר רב הונא [כתובות ס"א ע"א] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. מזיגת הכוס, דביתהו דשמואל מחלפא ליה מידא דימינא לידא דשמאלא משום הכירא, אביי מנחא ליה אבי סדייא. הצעת המטה, לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו לית לן בה. כתב ר"ח זצ"ל דכל הני מילי בימי ליבונייהו, אבל בימי נדתן אסור. וכולהו רבוותא לא איפלגי בהא מידי. [ושמא הכריח אותו מה שראה בתורת כהנים בסדר ויקרא בפרשת או נפש כי תגע [ויקרא ה'], טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות, אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין, ת"ל לכל טומאתו. ומשמע ליה מהכא דאיכא ימי קולא בימי זיבה, ומאן נינהו ימי ליבון, אלמא דמקילינן בהו טפי מימי הראיה. ולאו מילתא היא, דא"כ גבי זב ונדה ויולדת מאי ימי קולא משכחת בהו. אלא הקולא השוה בכולן הם הימים שאינן רואין דם, וימי החומרא הם הימים הרואים דם, מפני שהם טמאים וטומאה יוצאה מגופם. אבל לענין אחר אין ביניהם שום הפרש]. ולפי דעתי חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מיקל בימי לבון טפי מימי נדה [ואתי לזלזולי בהו טפי], ואין ראוי לעשות כן.
עתים שצריך לפרוש מאשתו, כגון סמוך לוסתה, דאמרי רבנן דמחייב איניש למפרש מינה כל אותה עונה דרגילה למיחזי בגוה, כדמפרשינן בשער תיקון הוסתות בעז"ה, ואסמכוה אקרא דוהזרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו]. מיהו ההיא פרישה לא דמיא לפרישת נדה, דלא פריש מינה אלא מתשמיש בלחוד, שלא אסרו שום קריבה אלא בנדת טומאתה בלבד [כדכתיב [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ווסתות עצמן דרבנן נינהו אפילו לתשמיש כדמפרשינן לקמן]. ובשעה שהוא יוצא לדרך התירוה לו אפילו ביום וסתה, מאי טעמא, וסתות דרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו.
